החלטה בתיק ת"א 31096-11-10

1. התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעת, חברה קבלנית שממנה רכשו דירה בירושלים.

2. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת (לאחר שבוטל בהסכמה פסק הדין שניתן נגדה בהעדר הגנה) נטענה טענה מקדמית שלפיה דין תובענה זו להתברר בבימ"ש השלום בבאר שבע, לאור תנית שיפוט ייחודית שנקבעה בסע' 23 להסכם המכר (צורף כנספח א' לכתב התביעה) ולפיה: "מוסכם בזה במפורש כי לבתי המשפט בבאר שבע סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל המחלוקות ו/או הסכסוכים שיתגלעו בין הצדדים בקשר לקיומו של הסכם זה".

3. התובעים מתנגדים לטענה בדבר חוסר סמכות. לטענתם מדובר בחוזה אחיד ולפיכך חל לגביו האמור בסע' 9(4) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. קרי, חזקה היא שתנית השיפוט שנקבעה בסע' 23 להסכם המכר היא תניה מקפחת, והנטל הוא על הנתבעת להפריך אותה. בנסיבות אלה, כאשר הדירה נבנתה בירושלים, המו"מ לרכישתה התנהל בירושלים וגם ההסכם נחתם בירושלים, לא הופרכה החזקה שמדובר בתניה מקפחת שכל מטרתה להקשות על התובעים ולהקל על הנתבעת שמשרדיה מצויים בבאר שבע (למרות שהיא בונה דירות ברחבי הארץ). התובעים טוענים גם שנוסח סע' 23 לא מקנה לביהמ"ש בבאר שבע סמכות בלעדית שכן נעדרות ממנו מילים העשויות להצביע על כך, וכן כי עפ"י ההלכה הנוהגת כיום אין לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית, ובנסיבות רגילות, אין עניין זה ראוי לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות. לבסוף, התובעים טוענים שהעובדה שבימ"ש זה נתן פסק דין בתובענה מעידה שרכש סמכות מקומית. 

4.      הסכם המכר מושא תיק זה הוא חוזה אחיד כמשמעו בחוק החוזים האחידים שכן תנאיו "כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". לפיכך, טענתה הסתמית של הנתבעת לפיה אין מדובר בחוזה כזה, נדחית.

5. סע' 23 להסכם קובע במפורש כי הצדדים מסכימים לסמכות שיפוט ייחודית ואין מילה מפורשת מזו על מנת להבהיר שמדובר בהקניית סמכות שיפוט ייחודית ולא מקבילה. לפיכך, דין טענת התובעים בעניין זה להידחות. כמו כן, כפי שמציינים התובעים בתגובתם, פסק הדין שניתן ע"י בימ"ש זה ניתן בהעדר הגנה. אחת הסיבות שבגללן התבקש ביטול פסק הדין הנ"ל הייתה שניתן בהעדר סמכות מקומית. אשר על כן, ומשנטענה טענת העדר הסמכות המקומית בהזדמנות הראשונה, אין לראות במתן פסק הדין הנ"ל משום הקניית סמכות לבימ"ש זה.

6. השאלה היחידה שיש לדון בה היא האם לאור לשונו של סע' 4(9) לחוק החוזים האחידים, יש לקבוע שסע' 23 להסכם המכר מהווה תנית שיפוט מקפחת שדינה להיבטל, אם לאו.

7. סע' 4 לחוק החוזים האחידים קובע רשימת תנאים שחזקה עליהם כי הם מקפחים. בסעיף 4(9) נקבע שאחד התנאים שלגביהם מתקיימת החזקה הנ"ל הוא:

"תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך"

8. ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח' (ניתן ביום 2.6.03) קבע ביהמ"ש העליון כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הולמת בחברה הישראלית בזמן נתון" וכי בימינו, קשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין במחוז מסוים דווקא משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". זאת בהתחשב בכך שישראל היא מדינה קטנה בשטחה, שהמרחקים בה אינם גדולים ואמצעי התחבורה בה זמינים. בהמשך לכך קבע ביהמ"ש כי המבחן שיש להפעיל על מנת לבחון אם תנאי בחוזה אחיד הוא מקפח או לא הוא "תנאי ההרתעה מפני מימוש זכויות". תנאי זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות בעלי הדין על מנת לפסול תניה, אלא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. באותו מקרה קבע ביהמ"ש שתנית שיפוט המחייבת בעל דין לנסוע מתל אביב לבאר שבע לא תרתיע בעל דין מלממש את זכויותיו, ועל כן אין לראות בה תניה מקפחת.

9. בעת שניתן פסק הדין ברע"א 188/02 הנ"ל היה נוסחו של סע' 4(9) שונה, והוא קבע כי תנאי מקפח הוא:

"תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור, על דעתו בלבד, את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך"

בעקבות קביעת ביהמ"ש העליון בפסק הדין הנ"ל, אמר המחוקק דברו, וקבע כי שוב אין צורך בהעדר סבירות על מנת להקים את החזקה שמדובר בתנית שיפוט מקפחת, אלא די בכך שהתניה מנוגדת להוראות הדין.

10. בפסק דין מאוחר יותר נידונה השאלה האם התיקון בסעיף 4(9) שנעשה בחודש יוני 2004 משמעו שאין יותר תחולה להלכה שנפסקה ברע"א 188/02 שכן הורחבה משמעותית "חזקת הקיפוח" שבסעיף 4(9) כך ששוב המבחן הקובע אינו "מבחן הסבירות" שבתנית השיפוט אלא מבחן קפדני ונוקשה שלפיו כל התניה על "הוראות הדין" לעניין מקום השיפוט מקימה מניה וביה את חזקת הקיפוח. למרות לשונו המפורשת של התיקון, התשובה שניתנה לשאלה זו הייתה כי:

"הגיונה וטעמה של הלכת רע"א 188/02 לא נס ליחם בעקבות תיקון סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. המבחן לקיומו של תנאי מקפח ולהוראה שיפוטית בדבר ביטולו או שינויו איננו מבחן טכני צר אלא קשור הוא בטבורו, כנאמר בסע' 3 לחוק 'למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות'."

 (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועמ"ש, סעיפים 123-127; ניתן ביום 18.2.10).

ברע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' מאיר ברפי (ניתן ביום 7.4.10) חוזר ביהמ"ש העליון על עיקרי הדברים שנקבעו בע"א 6916/04 ומציין שבעקבות האמור שם, הרי שגם לאחר התיקון לחוק, מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות, הוא המבחן הרלוונטי לצורך הבחינה האם נסתרת חזקת הקיפוח או לא, וכי ככל שהספק יצליח להראות שאין בתנית השיפוט כדי להרתיע את הלקוח מעמידה על זכויותיו המשפטיות כך יטה ביהמ"ש לקבוע שהתניה אינה מקפחת בנסיבות העניין. ביהמ"ש מדגיש כי בדיקת ביהמ"ש צריכה להיעשות בהתאם לאמור בסע' 3 לחוק בחוזים האחידים ולפיו יש לבחון את התניה "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות".

11. ומן הפרט אל הכלל. בענייננו מחוזות השיפוט העומדים על הפרק הם ירושלים ובאר שבע. לכאורה, כפי שנקבע לגבי המרחק שבין ירושלים ותל-אביב, גם המרחק שבין ירושלים ובאר שבע אינו אמור להרתיע את הלקוח ממימוש זכויותיו. עם זאת, כאמור בפסיקת ביהמ"ש העליון, את הקיפוח יש לבחון בשים לב למכלול תנאי החוזה והנסיבות. כן יש לזכור, שסע' 9(4) מעמיד חזקת קיפוח שהנטל הוא על הספק להוכיח שאין מדובר בתנית שיפוט שתרתיע את הלקוח ממימוש זכויותיו.

12. במקרה זה מסתבר הרבה יותר שהמרחק שבין ירושלים לתל אביב ירתיע את התובעים ממימוש זכויותיהם, ולא ההפך. מדובר במרחק שאינו מרחק של מה בכך. לא הוכח מה תדירות התחבורה הציבורית מירושלים לבאר שבע ומה עלותה (ובעניין זה אין להסיק גזירה שווה ממה שנקבע לגבי התחבורה שבין ת"א ובאר שבע). לא ידוע האם מסכים ב"כ התובעים (שמשרדו בירושלים) לייצגם גם בבאר שבע ואם כן מה המחיר שהוא גובה עבור כך ולא ברורה הנגישות של התובעים להשיג בא כוח שיהיה מוכן לייצגם בבאר שבע. במיוחד במקרה זה אין לאפשר לנתבעת, אשר ידעה להגיע עד ירושלים בעת שחפצה ביקרם של התובעים ובכספם, להטריח את התובעים עד באר שבע בעת שמצב הדברים הפוך והם באים אליה בטענות. הדירה מושא המחלוקת בתיק זה נמצאת בירושלים. הנתבעת אינה חולקת על כך שניהלה את המו"מ עם התובעים בירושלים וכי בירושלים גם נוצרה ההתחייבות ונחתם ההסכם. בנסיבות אלה, יש בכך כמעט חוסר תום לב מצד הנתבעת למנוע מהתובעים להגיש תביעתם נגדה בירושלים, שלה זיקות רבות לסכסוך (בנוסף לאמור לעיל זהו גם מקום מגוריהם של התובעים), ולטעון להעדר סמכות מקומית.

13. סיכומם של דברים, אלמלא תנית השיפוט הייתה הסמכות המקומית נתונה לירושלים. בעת חתימת החוזה יצרה הנתבעת מצג לפני התובעים לפיו אין לה כל קושי להתנהל גם בירושלים. במכלול נסיבות אלה, אין לאפשר לה לטעון טענה מקדמית בדבר העדר סמכות מקומית (בעניין זה ראו גם האמור ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(1) 731 שם נקבע שככלל "אין ליחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר ואין זה עניין ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות".